הכרעת דין בתיק תפ"ח 142-09

1.         ביום ראשון, 16.8.09, מצא את מותו מר פדאללה אבו עואד (להלן: "המנוח"), אביו של האיל אבו עואד, הוא הנאשם בתיק זה (להלן: "הנאשם").

על-פי הנטען בכתב האישום, הנאשם הוא שגרם למות המנוח, בהחדירו בכוח לתוך פיו שתי שקיות רעל מסוג "אבץ פוספיד" (להלן: "שקיות הרעל"), וזאת במטרה לגרום למותו. הנאשם, כך נטען, תחב את שקיות הרעל אל תוך גרונו של המנוח כך שחסמו את קנה הנשימה לו, וגרמו לו לחנק. גופת המנוח נמצאה בביתו של הנאשם, בחדר ששימש את הנאשם בלבד, ולטענת המאשימה בחדר זה התבצע הרצח.

המניע לרצח, כך נטען, הוא סכסוך שהתגלע בין הנאשם למנוח בנוגע לאדמות שבבעלות המנוח, ושהנאשם טען לזכות בהן כבנו הזכר היחיד. חתימת המנוח על צוואה המחלקת את האדמות בין הנאשם לאחיותיו, ורצונו של המנוח למכור אדמות שבבעלותו, הם שהובילו לסכסוך אשר הסלים לכדי מעשים אלימים, בעקבותיהם הוצא צו הגנה אשר אסר על הנאשם והמנוח להתקרב זה לזה.

2.         אין חולק כי הנאשם ביקר באותו היום, בשעה 08:52 בסניף הדואר בכפר מסעדה; וכי  מספר שעות לאחר מכן, באותו יום ראשון, הגיע הנאשם לסניף קופת-חולים "כללית" בכפרו בוקעתא, שם פנה אל הרופא ד"ר ודיע אל מוסטפה ( להלן: "ד"ר אל מוסטפה" או "הרופא") וטען באוזניו כי אביו אינו חש בטוב. ד"ר אל מוסטפה התלווה אל הנאשם לביתו, שם מצא את גופת המנוח והזעיק את המשטרה.

3.         הצדדים חלוקים באשר ליתר המאורעות שקדמו לביקור במרפאה.

4.         המאשימה טוענת כי המנוח יצא מביתו עם זריחת החמה, והלך בדרך העוברת ליד בית הנאשם. בסמוך לכך, ולפני השעה 08:00, הבחין הנאשם במנוח וגרם לו להיכנס אל ביתו, בשעה ששאר בני הבית ישנים ואינם מבחינים במתרחש. הנאשם השתלט בכוח על המנוח, תוך גרימת חבלה בעינו, והחדיר את שקיות הרעל בכוח לתוך גרונו של המנוח. כתוצאה מחסימת דרכי הנשימה, איבד המנוח את הכרתו כעבור מספר שניות, ונפטר כעבור מספר דקות כתוצאה מחנק.

בסביבות השעה 08:30 יצא הנאשם מביתו ברכבו. בתחילה נסע אל סניף הדואר במסעדה וערך שם את סידוריו, לאחר מכן שב לבוקעתא וביקר בביתו של כמאל שמס, אדם שרכש מן המנוח חלקת אדמה, ובביתו של פיאד אבו עואד, אשר תיווך בין המנוח לבין מר שמס, וזאת במטרה לברר מה מצב העסקה.

בסביבות השעה 12:30 הגיע הנאשם אל קופת החולים, שם פנה, כאמור, אל ד"ר אל מוסטפה.

5.         הנאשם הודה כי בינו לבין אביו המנוח התגלעו מחלוקות בנוגע לאדמות, אך טוען כי עיקר הסכסוך היה בינו לבין גיסיו, לרבות הוצאת צווי ההגנה. לטענתו, המנוח נכנס בבקרו של יום 16.8.09 לביתו מרצונו החופשי, בשעה מאוחרת מן הנטען בכתב האישום, ולאחר שהנאשם סיים את סידוריו ושב לביתו, בסביבות השעה 10:30. כשהבחין הנאשם כי המנוח אינו חש בטוב, יצא לעבר קופת-החולים על מנת להזעיק עזרה.

6.         קו ההגנה בו נקט הנאשם בסיכומיו ניסה להצביע על אנואר אבו-עואד  (להלן: "אנואר"), בנו של הנאשם, כחשוד בביצוע הרצח, ומתוך כך להראות כי קיים ספק סביר לגבי זהות הרוצח. בין היתר הצביעה הסנגורית על כך שאנואר מסר לחוקרים מספר גרסאות שקריות ביחס לתנועותיו ביום האירוע ובלילה שקדם לו; שבין הסב המנוח לאנואר היה קיים סכסוך; שאנואר לא הגיע למקום עבודתו ביום הרצח; ושחוקרי המשטרה לא ערכו חיפוש בביתו של אנואר.

הראיות

הרקע - סכסוך מתמשך בין הנאשם לאביו המנוח

7.         אין חולק כי מערכת היחסים ששררה בין הנאשם לאביו המנוח עובר למות האב, הייתה עכורה.

8.         בשנת 2008 הגיש המנוח תביעה לסילוק ידו של הנאשם ממקרקעין השייכים, לכאורה, למנוח (ת/16). הנאשם השיב לתביעה  (ת/17) ובתשובתו טען כי הוא הבעלים של הקרקע.

מספר חודשים מאוחר יותר הגישו המנוח ובנותיו בקשה לצו הגנה לפי סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה (ת/19), ובה ביקשו צו שיאסור על הנאשם, על אשתו וילדיו, להתקרב לביתם. עיון בפרוטוקולים (ת/20, ת/21, ת/22) מעלה כי הבקשה לצו הגנה הוגשה על רקע הסכסוך בעניין הקרקעות, ייתכן אף כניסיון להשיג באמצעותה את התוצאה של סילוק ידו של הנאשם מן המקרקעין השנויים במחלוקת.

בסמוך הגיש המנוח יחד עם בתו, אמירה אבו עואד, תלונה נגד הנאשם ובני ביתו בגין תקיפה. התיק נסגר, בסופו של יום, עקב העדרן של ראיות מספיקות (ראה בעניין זה עדותו של רס"ב אדיב הזימה, עמ' 34, ש' 28-1).

9.         לאחר כשנה הוגשה בקשה נוספת למתן צו הגנה על-ידי המנוח ובני ביתו כנגד הנאשם ובנו אנואר (ת/25, ת/26). עו"ד אלי לוי, אשר ייצג את המנוח בהליכים שונים, מסר בעדותו כי צירופו של אנואר כמשיב נעשה מאחר ולטענת המנוח ובנותיו גם אנואר השתתף בתקיפות פיזיות ומילוליות נגדם (עמ' 54, ש' 13-12).

10.        במהלך שנת 2009, או קודם לכן, הגיש הנאשם תביעה כנגד המנוח, וכן בקשה לצו מניעה זמני בקשר לנכס הבנוי על מקרקעין בבעלות האב (ת/29). מפרוטוקול הדיון עולה כי בשנת 1999 העניק המנוח לנאשם אדמות חקלאיות במתנה, כמפורט בהצהרתו מיום 17.3.99 (ת/30). בשנת 2000 ביטל המנוח את המתנה (ת/31).

החל משנת 2000 חתם המנוח על כתבי ויתור שונים, באמצעותם העביר חלק מן האדמות שבבעלותו לבנותיו.